שלושתנו זכינו לעבוד במחיצתו והכרנו אותו מקרוב. אנו מייצגים שלושה דורות שפורסים את הקריירה הארוכה בת 45 שנה של דה-ז'אן: גי דויטשר היה אחד הסטודנטים הראשונים ועמית מחקר שלו בשנות השישים; דוד אנדלמן היה פוסט-דוקטורנט שלו בקולג' דה פראנס (Collège de France) בשנות השמונים, ואילו יואב צרי היה הפוסט-דוקטורנט האחרון שלו (2003-2004).
במקום כתבה שגרתית לזכרו, מצאנו לנכון לעלות בכתב מספר זיכרונות אישיים קצרים שיכולים לתת תחושה על אישיותו וסגנונו הייחודי של פייר ז'יל דה-ז'אן.

פייר-ז'יל דה-ז'אן (1932-2007)

השנים המוקדמות
(גי דויטשר)

פייר ז'יל דה-ז'אן היה ידיד נאמן של ישראל. כשהודעתי לו בשנת 1971 שקיבלתי משרה באוניברסיטת תל-אביב ולכן אני רוצה לעזוב את קבוצתו באוניברסיטת פריז באורסיי (Orsay), הוא חייך חיוך רחב ואמר: "רעיון מעולה, בהצלחה!" בתחילה הייתי מופתע מתגובתו אבל רק שנים מאוחר יותר הבנתי שהיו לו כבר באותה תקופה ידידים קרובים בישראל (במיוחד שלמה אלכסנדר המנוח) ושהוא אהב לבקר כאן ולתמוך במדע הישראלי בצורות שונות. הוא לא החשיב אותי כ"עריק" אלא כחלוץ. החלטתי זו לעזוב לא פגעה ביחסינו אלא אף הידקה אותם במהלך השנים.

התגובה הזו של דה-ז'אן הייתה אופיינית. הוא תמיד נתן לי ולאחרים את התחושה שאנו חופשים לבחור כטוב בעינינו והוא לא יעמוד בדרכינו. לכן תמיד הרגשתי כל-כך בנוח במחיצתו. הוא אהב לעבוד עם ניסיונאים, ופתח כיווני מחקר חדשים המבוססים על חישובים שהוא ביצע בעצמו. ("חישובים קטנים" כפי שהוא נהג לכנותם). צורת עבודה זו הייתה בחירתו: כשהוצעה לו משרה באוניברסיטת פריז באורסיי, הוא הסכים בתנאי שתינתן לו האפשרות להקים קבוצה ניסיונית חדשה (המורכבת בעיקר מתלמידי מחקר), ויעמוד לרשותו שטח מעבדה ותקציב. אנחנו, הניסיונאים, קבלנו תמיכה מלאה מהתלמידים העיוניים שעבדו בהנחייתו של דה-ז'אן, אבל ברור היה שהדגש העיקרי של הקבוצה היה על הצד הניסיוני. קבוצת המחקר בראשותו כללה 4-5 ניסיונאים ו"חצי תיאוריטיקן". זהו מודל אותו הוא יישם בהצלחה רבה כל חייו.

הניסיונות שערכנו נדונו בינינו בצורה לא פורמאלית וחופשית ("ארבעת המוסקטרים" כפי שהוא נהג לכנותנו מאוחר יותר), ואפילו נהגנו לפרסם חלק מהעבודות שלנו תחת השם הכללי: "קבוצת אורסיי לעל-מוליכות". כשהגיע הזמן לכתוב את ארבעת תזות הדוקטורט שלנו, לעיתים לא היה ברור כיצד להפריד בין התרומות המחקריות השונות שלנו. לארבעתנו היה רקע מדעי מאוד שונה זה מזה ואני מאמין שדה-ז'אן בחר בנו לתלמידיו בין השאר בגלל עובדה זו. לאטיין גואיון (Etienne Guyon) היה תואר מוסמך בבעיות הולכה חשמלית בטמפרטורות נמוכות. לאלכסיס מרטינה (Alexis Martinet) היה כשרון יוצא מהכלל בתכנון ובניית מכשור מדעי. לז'אן-פול ברג'ה (Jean-Paul Berger) כבר היה תואר מתקדם בחקר מימן בתוך פלאדיום, ואילו לי היה רקע קודם בחקר מתכות (מטלורגיה). מהשילוב המוצלח הזה בין ארבעתנו פורסמו מאמרים על שכבות דקות ועל-מוליכות, אפקט המנהור ואפקט הקרבה (proximity) בעל-מוליכים, ועוד.

השילוב בין חוקרים בעלי רקע שונה ומשלים, אשר מסוגלים לשתף פעולה ביניהם, היה רעיון מפתח של דה-ז'אן. הוא יישם אותו בהצלחה נכרת פעמים רבות במהלך חייו בזכות מנהיגותו המדעית. לגמרי לא ברור לי האם מודל זה ניתן להעתקה על ידי אחרים משום שדה-ז'אן היה "דבק הקסמים" שאיחה והחזיק את כולנו ביחד.

אמצע הדרך
(דוד אנדלמן)

לשנה (1984-85) שבה שהיתי כפוסט-דוקטורנט בקולג' דה פראנס תמיד תהיה משמעות עמוקה עבורי ובמידה רבה בשנה זו עוצבו כיווני המחקר שלי לשנים הבאות. בתחילת שנות השמונים דה-ז'אן כבר היה מדען ידוע ומוערך עם תרומות משמעותיות בעל-מוליכות, גבישים נוזליים ופולימרים. הוא בדיוק החל כיוון מחקר חדש על תופעות הרטבה של נוזלים על משטחים מוצקים, תופעות של סיכה (lubrication) והידבקות (adhesion) בשכבות דקות.

במעבדה שלו בקולג' דה פראנס היו מספר קבוצות ניסיוניות שמנו כ- 30-40 חוקרים, סטודנט אחד שעבד ישירות עם דה-ז'אן ועוד תאורטיקן אחד או שניים. ההרכב הזה של מספר קטן של תיאורטיקנים בתוך מעבדה ניסיונית הייתה סביבה מאוד שונה ממה שהורגלתי לה בלימודי הדוקטוראט שלי ב-MIT. בשנת שהותי במעבדה למדתי עד כמה מינון מעין זה יעיל ומוצלח. היו תקופות שבהן הוא נעדר מהמעבדה עקב נסיעותיו התכופות, אבל בזמן שהוא נכח, הרגשנו את נוכחותו ב"דיפוזיה" וכולנו תפקדנו בצורה אחרת. האינטראקציה שלי איתו הייתה מאוד אינטנסיבית למרות שהתרחשה בפרקי זמן קצרים. כחוקר צעיר העבודה איתו הייתה חוויה מתגמלת ומתסכלת כאחד. הייתי צריך להיות מאוד מהיר כדי להתמיד ולעמוד בקצב שלו, אבל הגמול האינטלקטואלי היה כה רב! זה היה מדהים לראות אותו מסביר בעיה כלשהי ליד הלוח. הוא ידע לקחת נושא מורכב וקשה, לפרק אותו לגורמיו ואחר-כך להרכיבו מחדש כמו משחק של "לגו".

לדה-ז'אן היה גם כשרון נדיר לגרום לאנשים לשנות כיווני מחקר ולבנות ניסיונות בתחומים חדשים וללא כל ניסיון קודם. בזמן עבודתי בפריז לניסיונאים במעבדה היו מערכות ניסוי מוצלחות בחקר פולימרים והם הפיקו תוצאות מרשימות. למרות זאת, דה-ז'אן ניסה לשכנעם להחליף תחום ולעבוד על תופעות הרטבה של נוזלים על מוצקים. בתחילה הייתה להם התנגדות לשינוי אבל בסופו של דבר הוא הצליח לשכנעם ותוך פרק זמן של שנה-שנתיים הם התחילו לייצר תוצאות יפות גם בתחום החדש. הדוגמה הזו לגמרי לא ייחודית אלא חוזרת על עצמה במהלך חייו של דה-ז'אן: הייתה לו אישיות מקסימה, כריזמה וכשרון טבעי להנהיג מדעית. חוקרים הקשיבו לו ונהו אחריו.

עוד זיכרון בלתי נשכח קשור להתנהגותו השוויונית כלפי מדענים מפורסמים וסטודנטים מתחילים כאחד – לכולם הוא התייחס בכבוד ובלבביות. למרות מחויבויותיו הרבות, הוא תמיד נתן עדיפות לבעיות מדע. כשמישהו ביקש את עזרתו ועצתו, הוא תמיד הקדיש לכך מזמנו המוגבל. זה היה מרשים לראותו מביע את דעתו, ואפילו אם היא הייתה ביקורתית, בצורה נחרצת אך ללא כל צורך להשתמש במעמדו המדעי הרם. הוא אכן היה ג'נטלמן מדעי אמיתי.

השנים המאוחרות
(יואב צרי)

"מארב". כך התחלתי לעבוד עם דה-ז'אן. הייתי פוסט-דוקטורנט בבית הספר הגבוה לפיזיקה וכימיה שימושית בפריז (ESPCI) שדה-ז'אן עמד בראשו שנים רבות. זכור לי מקרה שבו חיכיתי יחד עם עמיתי פרנסואה טורנייאק (Tournilhac) בזמן שדה-ז'אן השתתף בישיבת הנהלה. כשהוא יצא מהישיבה, שוחחנו עימו והסברנו לו על תופעה חדשה שמצאנו במעבדה. הוא היה מאוד סקרן ומיד רצה לבוא ולראות במו עיניו את ההדגמה הניסיונית. מפגש כזה היה מאוד אופייני. הוא מעולם לא התעלם מרעיונות ותוצאות חדשות, ולעיתים קרובות "קפץ" עליהם עם כל ההתלהבות והיכולת שלו.

"סיגר". ריח קלוש של סיגר במסדרונות המעבדה בקולג' דה-פראנס היה סימן שאיחרתי להגיע בבוקר. דה-ז'אן כבר היה שם ועזב וכנראה שפספסתי משהו. ריח חזק, לעומת זאת, סימל לי שהוא נמצא בסביבה ועשוי להיכנס לחדרי בכל רגע. במקרים אלו הכנתי מספר שאלות שרציתי לשאול אותו על מנת לחסוך מזמנו היקר.

"פינג-פונג". לעבוד איתו דמה למשחק מהיר ואינטרקטיבי של טניס שולחן (פינג-פונג). בדרך כלל הוא היה מציג בפניי בעיה כלשהי והיה מצפה שאחזור אליו עם רעיונות ותשובות משלי תוך ימים ספורים. בפגישתנו הבאה הוא היה מקשיב לי ומביע שוב את דעתו: או שהיה פוסל את רעיונותיי או שהיה ממשיך לפתח אותם ומצפה שאחזור אליו עם תשובות חדשות תוך מספר ימים, וחוזר חלילה. אני זוכר שהוא סיים את אחת הפגישות האלה במחיאת כף תוך כדי אמירה "בראבו!" לציין שאכן שכנעתי אותו ואז עזב את משרדי. אך זו הייתה דוגמה נדירה. על פי רוב, פשוט ישבתי והקשבתי כי לא יכולתי להעלות טיעוניי נגד. הדרך היחידה לעבוד איתו בצמידות הייתה להסתגל לסגנונו המהיר. אחרת, הוא היה מאבד עניין בשיתוף הפעולה.

"סקרנות". דה-ז'אן אהב תשובות בלתי צפויות. מאוד הרשים אותי, שעם כל מעמדו וגדולתו ולמרות גילו, הוא תמיד היה פתוח לרעיונות מדעיים חדשים ללא קשר אם הם הובעו ע"י מדענים מנוסים או סטודנטים. הוא מאוד העריך גישות מקוריות ושונות לבעיות חדשות או מוכרות. אני זוכר שלפני כשנה, בכנס בטרייסט (Trieste) – אחד מהכנסים האחרונים בהם הוא השתתף – הוא סיפר כיצד סקרנותו הייתה הכוח המניע בכל הקריירה המדעית שלו. וסקרנותו זו לא פחתה מעולם. מכל מעלותיו הרבות, הייתי מרוצה אילו יכולתי "לקבל" ממנו מעט מהסקרנות והלהט שכה אפיינו אותו.

דה-ז'אן ויחסו לישראל

דה-ז'אן היה ידיד קרוב של הקהילה המדעית הישראלית והוא תמך בה לאורך השנים. היו לו כאן חברים רבים והוא היה מגיע לעיתים מזומנות להרצות. אחד מחבריו הטובים ביותר היה שלמה אלכסנדר המנוח והם קיימו ביניהם קשרי ידידות לאורך שנים רבות. מה שראוי לציון במיוחד בימים אלו היא התנגדותו המוחלטת לכל חרם אקדמי באופן כללי, ובפרט על הקהילה המדעית בארץ. הוא אף סירב לנסוע לכנסים מדעיים במקומות בהם הוא חשש שהמארגנים ינצלו את נוכחותו כאיש מדע מפורסם על מנת לקדם את רעיונותיהם הפוליטיים בניגוד לדעתו ורצונו.

ביקורו הראשון של דה-ז'אן בישראל היה בשנת 1966 כשהוא השתתף בסדנת חורף על שם בת-שבע דה רוטשילד במכון ווייצמן אשר אורגנה על ידי שלמה אלכסנדר. ההרצאות המתקדמות והמרתקות שהוא ומדענים אחרים בעלי שם מכל העולם נתנו, חשפו את הסטודנטים הישראלים לתארים מתקדמים לרעיונות חדשניים בפיזיקה של חומר מעובה. חלק מהסטודנטים שהשתתפו באותו כינוס ממלאים כיום תפקידי מפתח באקדמיה הישראלית. לאחר אותו ביקור ראשוני הוא חזר לבקר בארץ מספר רב של פעמים והיו לו קשרים ענפים עם הקהילה המדעית המקומית, ותרם לה בצורות שונות ומגוונות.

הביקור האחרון שלו בישראל היה לפני למעלה משנה, בחודש אפריל 2006. ניכר היה שהוא נלחם במחלה קשה ועיקשת. הוא הוזמן על ידי השגרירות הצרפתית בתל-אביב לתת הרצאה במסגרת הסדרה שהם ארגנו לקהל הרחב שנקראה: "הידעת?". ההרצאה, שנתן במרכז הרפואי רבין בפתח תקווה, נקראה "תלאותיהם של ממציאים" ונכח בה קהל גדול ומגוון. כמו כן, הוא גם הרצה באוניברסיטאות תל-אביב ובן גוריון, ובמכון ווייצמן למדע. באותו הביקור הוא רואיין על ידי ערוץ חדשות ישראלי-צרפתי (גייסן). בראיון בצרפתית שנמשך 12 דקות הוא מסביר את דעותיו על מחקר מדעי ועל קשריו עם קהילת המדע בישראל. כמו תמיד, הוא היה ערני ומלא קסם, ותשובותיו היו בהירות ומסוגננות. הוא נותן רושם (כפי שתמיד נתן) שראיון קצר זה עומד בראש מעייניו באותו הרגע.

[בראיון ניתן לצפות באתר האינטרנט: http://www.guysen.tv/transition.php?vida=320 ].

לאחר שחזר לצרפת, ולמרות מחלתו הקשה, דה-ז'אן המשיך לעבוד עד יומו האחרון. אנו חושבים שכך הוא היה רוצה שכולנו נזכור אותו. ואכן כך הוא ייזכר!