רוברט אופנהיימר, מי שעמד בראש פרויקט מנהטן - בניית הפצצה הגרעינית האמריקאית - שגם פיינמן השתתף בו, היה אורחי בארץ, ושיגר ממשרדי לפיינמן, ביום שבו פירסמה קרן נובל את ההודעה על הזכייה, מברק ובו מלה אחת: " Enfin!" (סוף- סוף!"). עמו זכו בפרס גם היפאני סין-איצ'ירו טומונאגה (1979-1906) ויוליאן שווינגר (1994-1918).
פיינמן ושווינגר שניהם ילידי ניו- יורק, בנים למהגרים יהודים יוצאי ליטא וגליציה. שלושת הזוכים פתרו את הבעיה של פעולת כוחות החשמל והמגנטיות ברמה האטומית והתת אטומית. קודם לכן, ב-1932, ניסו וולפגנג פאולי וויקטור וייסקופ לחשב זאת ונתקלו בקושי שלא נראתה דרך לעוקפו, הלא הוא בעיית "ההתבדרויות האינסופיות". במה דברים אמורים: עוצמת הדחייה בין שני מטענים חשמליים זהים עומדת ביחס הפוך לריבוע המרחק ביניהם, ועולה על כן במהירות ככל שהם קרובים יותר. כאשר מרחק זה שואף לאפס, נעשית הדחייה אינסופית. ואולם אם נתאר לנו את האלקטרון ככדור קטנטן הנושא מטען חשמלי, הרי שאם נעביר בו בדמיוננו את "קו המשווה" של אותו כדור, נוכל גם לראות את אותו אלקטרון כצירוף של שני חצאי כדור שכל אחד מהם טעון במחצית מן המטען, והם דוחים זה את זה בכוח אדיר משום קרבתם היתרה זה לזה. נוכל עכשיו לחזור ולחלק כל חצי לשני רבעים ושוב יסתבר שמתקיים כאן לכאורה לחץ עצמי פנימי אדיר. אם נניח שמטען האלקטרון מרוכז ב"נקודה" בגודל אפסי, נסיק שבאלקטרון שוכנת אנרגיית דחייה פנימית אינסופית! ובהתאם לנוסחה המפורסמת של איינשטיין, גם המסה של האלקטרון הייתה צריכה על כן להיות אינסופית, וכמובן שלא כך נראה האלקטרון במציאות. בנוסף, מתברר שבכל חישוב שנעשה לגבי תופעה הקשורה בתנועות האלקטרונים באטום נאלצו לכלול אפקטים מסוג זה, והתוצאה הייתה תמיד אינסופית משום שהתהליכים הקוואנטיים מערבבים את המרכיבים השונים בתופעה.
המשימה הייתה, על כן, למצוא דרך "להחסיר" מן החישוב את האינסופים הללו ולקבל ניבויים כמותיים מדויקים; וכן למצוא כיצד להבין חיסור כזה, או מהי הצדקתו הפיסיקלית. זו הבעיה שפתרו השלושה, כל אחד בדרכו. ביפאן, שהייתה מנותקת במשך מלחמת העולם השנייה ממרכזי המדע במערב, הצליח בכל זאת טומונאגה לעשות זאת כבר ב-1946, אבל הידיעה על עבודתו נודעה במערב רק ב-1949. בינתיים פורסמו בארה"ב פתרונותיהם של שווינגר ופיינמן, ותחילה היה נדמה שלכל אחד מן השלושה פתרון שונה, ושתידרש הכרעה ניסויית ביניהם, עד שצעיר אנגלי בשם פרימן דייסון, שהיה באותה שעה תלמיד מחקר של פיינמן באוניברסיטת קורנל, הצליח להוכיח ששלושת הפתרונות אכן זהים וייתנו תמיד תוצאה זהה מבחינה פיסיקלית, למרות ההגשה השונה מאוד של דרכי הפתרון.
ואף על פי כן, צריך לציין שגרסת פיינמן היתה והינה פי כמה יותר קליטה אינטואיטיווית מן הגישה הפורמלית של שווינגר או מן הגישה ה"כבדה" של טומונאגה. כמו כן מתברר היום שבגישת פיינמן היה גם משום יסוד לניסוח חדש ומעמיק יותר של תורת הקוואנטים בכללותה, ומכאן ההערכה הרבה שהוא זכה לה בחוגי הפיסיקאים העיוניים. באשר לפרימן דייסון, אף שתרומתו השלימה את ההישג המדעי, הוא לא נכלל בין מקבלי פרס נובל. עם זאת, כעבור שנים קיבל פיצוי כפול, ומשום מה דווקא בישראל: בטכניון הוענק לו פרס הארווי ב-1972,
ובכנסת הוענק לו פרס וולף ב-1981.
מבין השלישייה, פיינמן בלבד נהנה עוד בחייו ממוניטין מיוחדים, ומאז מותו זכה, יחיד מבין הפיסיקאים - למעט אולי אלברט איינשטיין וסטיוון הוקינג - להערצה רבה בציבור הרחב מחוץ לחוגי הפיסיקה. פיינמן נהפך היום למעין אלוויס פרסלי - "המלך" - של המדע.

להערכתי היו לכך שתי סיבות עיקריות. ראשית, פיינמן ניחן בכשרון דרמטי מעולה, שעשה אותו למספר סיפורים מרתק. תכונה זו גם איפשרה לו להסביר בעיות מדעיות סבוכות בדרך מובנת לכל. למשל, כשהתגלה ב-1964 חלקיק האומגה מינוס ואימת בכך את תורת "דרך השמונה" (שלי ושל מורי גל-מן) מ-1961, ביקש הבי-בי-סי מפיינמן להציג את הנושא ולהסביר את התיאוריה בסרט טלוויזיה מפורט בשם "Strangeness Minus Three". פיינמן אכן עשה זאת בצורה משכנעת ביותר.
סגולותיו הרטוריות ניכרות גם בכמה מספריו שהם רשימות מהרצאה מיוחדת זו או אחרת, שכן היה מרצה מבוקש. בין אלה בולט הספרון "אד"ק - תורת האור והחומר המוזרה", המבליט את השוני בין המציאות בעולם הקוואנטים לבין זו שאנו רואים בעולם הגופים המקרוסקופיים. גם הרצאותיו המקצועיות במכון הטכנולוגי של קליפורניה, הקלט"ק, זכו לשבחים רבים והן נמכרות עד היום כ"הרצאות פיינמן בפיסיקה".
אסטה מדברי כדי להציג את מה שנחשבת לתרומתו החשובה השנייה של פיינמן בפיסיקה. "דרך השמונה" שהגינו, גל-מן ואנוכי, הייתה מיון של חלקיקי היסוד של החומר, כמאה במספר, המשתתפים בפעולת הכוח הגרעיני החזק, שלא הייתה עד אז כל הבנה לגבי קיומם. לאחר שהצענו את המיון, עלתה השאלה מדוע מתקיים דווקא סדר זה. יחד עם חיים גולדברג-אופיר הצעתי ב-1962 הסבר מבני, קיום שלוש "לבני יסוד" שהפרוטון, הנויטרון וכל היתר עשויים מצירופים שלהם (פרוטון = אאב, נויטרון = אבב וכו').
המודל שוכלל כעבור שנה בידי גל-מן וצווייג והלבנים אף קיבלו מגל-מן את השם "קווארק". בעברית הצעתי "קורט". ב-1967 החלו פיינמן והפיסיקאי ג'יימס ביורקן בסטנפורד לטפל בבניית שיטה מחוכמת לבדיקת מציאותן של לבני יסוד כלשהן, בניסויים "חודרניים" בפרוטון ובנויטרון. ללבנים קרא פיינמן בשלב זה "פארטונים" (partons ) כדי שלא להיות מחויב דווקא למודל שלנו. הניסויים אכן נערכו במהלך 1969-1968 ובעזרת חישובי פיינמן נקבע סופית ועל דעת הכל שאכן מצויות שם הלבנים שבתיאורנו, הקורטים. שלושה פיסיקאים ניסיונאיים - ג'רום פרידמן, הנרי קנדול, ריצ'רד טיילור - זכו על כך בפרס נובל ב-1990. שיטת בדיקת הפארטונים וזהותם נחשבת להישג החשוב של פיינמן אחרי האלקטרודינמיקה הקוואנטית.
באופיו נשאר פיינמן במידת מה "ילד מגודל" עד סוף ימיו. היינו מיודדים מאוד מאז 1963, כשהגעתי לשהייה של שנתיים למכון הטכנולוגי של קליפורניה, שם פעל מאז 1954, ובשהיות נוספות שלי שם. אני יכול להעיד שהוא מעולם לא החמיץ הזדמנות למעשה קונדס כזה או אחר. בתולדות פרויקט מנהטן מזכירים תמיד את פיינמן הצעיר, שהיה פורץ את קופות קציני הביטחון ומותיר בהן פתק "הייתי כאן", בחתימתו. בשנותיו האחרונות פירסמו חבריו בסגל הקלט"ק שני ספרים הנושאים את שמו ומכילים סיפורים שאהב לשוב ולספר מדי פעם לסובבים אותו. מרבית הסיפורים מציגים פן מצחיק בחברה הסובבת - או תחכום מיוחד שנקט, כולל למשל נגינתו בתופים מיוחדים, או הדרך שבה גבר על יפאני שהפגין מהירות חישוב אדירה בעזרת ה"אבקוס" המקובל ביפאן, באמצעות ניתוח מהיר של פעולת האבקוס והתמקדות בחולשותיו. סיפורי המעשיות על פיינמן מופיעים בסדרה הנושאת את השם "Adventures of a Curious Character" על אמיתות השם יעידו גם שתי הכותרות: "אתה בטח מתלוצץ, מר פיינמן" ו"מה אכפת לך מה חושבים אחרים?" (הוצאת מחברות לספרות, בתרגומו של עמנואל לוטם) ויש גם ספר על בולי טאנו-טובה המשולשים.
אפשר לשייך לאופיו השובב גם את התחרות שהתפתחה בינו לבין גל-מן מאז 1969, כאשר גל-מן זכה בפרס נובל, אולי דווקא לאחר הצלחת הפארטונים. המתח ששרר ביניהם הלך והתעצם במשך השנים, אף שזו הייתה תחרות כמעט ילדותית. הילדותיות הזאת התבטאה, בין השאר, ב"מאזן" שפיינמן היה עורך מזמן לזמן בינו לבין גל-מן. למשל, ב-1976, בשיחה עם רעייתי, עשה פיינמן מעין מאזן, "והרי אין לו כל יתרון עלי: לו יש אישה אנגליה, ועכשיו גם לי יש אישה אנגליה, הוא יוצא לגיחות צפרות, וגם אני מבצע יממות של חסך חושי, מסתגר בחשיכה ליממה או שתיים, שבה חדלים החושים להגיב".
בתחום אחד הוא גם הקפיד להיות ה-enfant terrible, הצירוף של אהבת האמת המדעית, שנאת "מתחזים", והאתגר של "משחק חתול ועכבר", שבו היה מנסה לחשוף כל פגם או התחזות, כל אלה עשוהו לאימת המרצים שהיו מעיזים להציג את מרכולתם האינטלקטואלית בקלט"ק. בביקורי הראשון שם נתתי סדרה של עשר הרצאות על תורת החבורות, הכלי המתמטי שבו השתמשתי, וספגתי ממנו הפרעה מתמדת של שאלות בכל 4-3 דקות, אך מאחר שהייתי בקיא בחומר, לבסוף היה זה פיינמן שהתעייף. עם זאת, זכור לי ביקור של פיסיקאי שווייצי ידוע, יוהן יאוך שכעבור כחצי שעה של עינויים השליך את הגיר מידו, והודיע "כך אינני יכול להרצות" ועזב את המוסד.
ב-1976 ערך ורנר קרל הייזנברג המזדקן, מיוצריה של מכניקת הקוואנטים ב-1925 ומגדולי הפיסיקאים במאה העשרים, מסע הרצאות ברחבי ארה"ב. מאז 1950 החזיק ב"תיאוריה" שעד מהרה הסתבר לכל שאיננה תורמת דבר, אך מפאת כבודו של האיש לא היו מתווכחים עמו יתר על המידה. בקלט"ק הוא נשא הרצאה על אותה תיאוריה. גל-מן לא נכח במכוון, אך פיינמן היה שם והפך את ההרצאה ל"טלטול" רוחני. ברגע מסוים התפרץ כלפי המרצה וקרא לעברו, "אם כך, התיאוריה שלך היא crep! הייזנברג הנכלם עזב את האולם, ולדברי אדם שהיה עמו במגע כמעט רצוף באותה תקופה, שלוות נפשו של האיש לא חזרה אליו עוד. הוא מת באותה שנה (בינתיים גם התבררו ממדי שיתוף הפעולה שלו עם השלטון הנאצי בשנות המלחמה).
היה גם מי שמצא דרך להשיב לפיינמן במטבע דומה. הפיסיקאי הנורווגי-אמריקאי אייוור גייבר ספג פעם התקפה דומה. כעבור שנתיים דאג להרצות שוב, וכאשר החל פיינמן בהתקפתו, הצליח גייבר לא רק להשיב עניינית אלא גם להציג את פיינמן כטיפש. ברור היה שגייבר הכין היטב את ההרצאה, ופלט במכוון מלים שהיו מעין פרובוקציה לפיינמן, במלכודת שהוכנה היטב. מי שישב באולם חש בתדהמתו.
עד כאן לשובבות, ולהלן משהו על הצד היהודי. אמו (שהכרתי) הייתה יהודיה טובה דוברת יידיש, ופיינמן אף סיפר לי שהוריו דאגו לשולחו ל"בית ספר של יום ראשון" כדי שילמד עברית. אלא שהדגש שם היה על תפילה, וזה הרתיע אותו. בשתי ביוגרפיות שפורסמו עליו באחרונה מובאים קטעים מן ההתכתבות שקדמה להתקבלותו כתלמיד מחקר באוניברסיטת פרינסטון, ב-1939. בפרינסטון עדיין שרר אז משטר ה"נומרוס קלאוזוס", ההגבלה של מספר התלמידים היהודים במוסד, והממליצים, מוריו בלימודי התואר הראשון במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, נאלצו לעמול קשה כדי לשכנע את אנשי פרינסטון שאכן כדאי להם לקלוט את היהודי הזה, ולהוסיף כי הוא "אינו כשאר היהודים" (באחרונה פורסם גם דו"ח ועדת המינויים של אוניברסיטת ציריך שדן במינויו של אלברט איינשטיין לפרופסור ב-1909, וגם שם נאלצו הממליצים לציין כי "יהודי זה איננו כשאר היהודים").
נראה כי לפיינמן נותרה מאז אותם לימודי יהדות בילדותו תמונה מעוותת למדי של היהדות. גם המגע הרצוף במשך כמה ימים עם תלמידי סמינר לרבנים, שעל אודותיו הוא מספר בנימה חיובית למדי של קרבה לשורשים היהודים ("האם חשמל הוא אש?", ב"אתה בוודאי רק מתלוצץ, מר פיינמן") הותיר אצלו רושם של דוגמטיות, והישגי 3,500 שנות היהדות לא השאירו חותם. נוכחתי בכך באוקטובר 1964, כשבאתי מקלט"ק לביקור של שבוע, כדי להשתתף בחנוכת הקמפוס של אוניברסיטת תל אביב ברמת אביב. כשסעדנו יחד ערב נסיעתי
לארץ, פיינמן, גל-מן ואנוכי, פיינמן שאל (על העם היהודי) "לשם מה יש לשמר את המאובן הזה, האם לא מוטב לעודד התבוללות מהירה?" כשמניתי את הישגי העבר והתרומה לאנושות וציינתי את תרומת המדענים היהודים למדע המודרני, הוא שיסע אותי. "היהודים? השווה למשל עם תרומת ההונגרים - זו באמת רצינית". אז שאל אותו גל-מן "וכי אינך יודע שכל אותם הונגרים הם יהודים?" והוא אכן לא ידע.
להפתעתי התפתחה שיחה בין השניים לגבי שורשיהם היהודיים. התברר שאף על פי שהם עבדו יחד כעשר שנים עד אז, מעולם לא שוחחו על יהדותם לפני כן. עתה התלוצץ פיינמן על הכתיב המיוחד שבו בחר גל-מן לאיית את שמו, עם מקף, רק כדי להסתיר את מוצאו היהודי.
דומני שהתמונה השתנתה בקרב הדור הבא של יהודי ארה"ב. ב-1997 ערך כתב העת "ניו ריפאבליק" סימפוזיון על "100 שנות ציונות". בין 15 הדוברים היו שניים מעמיתי הפיסיקאים, סטיוון ויינברג, חתן פרס נובל, ואדוארד ויטן, חתן מדליית פילדס, ה"נובל של המתמטיקאים", שניהם ממובילי המחקר בפיסיקת היסוד כיום. אף שעמדותיהם הפוליטיות שונות מאוד - ויינברג הוא "ביטחוניסט" ואילו ויטן הוא איש "שלום עכשיו" ואוהד של העניין הפלסטיני - אך שניהם אינם מהססים ביחס לזהותם היהודית.
הזמנתי את פיינמן פעמים רבות לבקר בארץ - והוא תמיד סירב. נדמה היה שיש לו מעין פחד מהזדהות-יתר יהודית, אם כי הוא לא הזכיר זאת מעולם. הוא ביקר בארצות רבות, אך מעולם לא במדינת היהודים. פעם אחת ראיתי את פיינמן בהזדהותו עמנו: נפגשנו בוועידה לפיסיקה ברוצ'סטר שבמדינת ניו יורק בספטמבר 1967, כשלושה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים. אינני יודע אם היו אלה ימי ההמתנה והידיעות על ההצלחות לכאורה של הערבים ביום הראשון למלחמה שהוציאוהו משלוותו "הנייטרלית", ואולי היה זה דווקא הניצחון הישראלי. במשך ערב שלם השיא לי שורה של עצות נבונות, שהתבססו על ניתוח של הצפוי לנו. הוא העריך, למשל, שמעתה, מכיוון שהערבים לא יכלו לנו במלחמה סדירה, הם יעברו בעיקר לפעולות טרור, והציע שניערך לכך.
תכונות המספר והשחקן של פיינמן, יחד עם אותה שובבות שלו והמוניטין בחוגי המדע, הפכו את פיינמן, אליל הנוער האינטלגנטי, לגיבור עממי. מאז מותו הופיעו כמה ביוגרפיות שלו, שהטובות שבהן, לטעמי, הן, "Richard Feynman: A Life in Science " מאת זוג כתבי המדע האנגלים ג'ון ומרי גריבין (הוצאת דאטון), ו- "Genius: The Life and Science of Richard Feynman" מאת ג'יימס גליק, כתב ה"ניו יורק טיימס" לענייני מדע (הוצאת וינטג'). בגבור "אופנת פיינמן" ניעורו משנתן כל מיני מוסדות ואוניברסיטאות שבהן נשא פעם הרצאה זו או אחרת, והכל מובא עתה לדפוס. כך אירע שאוניברסיטת ואשינגטון בסיאטל פירסמה שלוש הרצאות אורח שנשא שם פיינמן באביב 1963, שיצאו עתה בעברית בספר תחת הכותרת "המשמעות של כל זה - הרהורים של מדען אזרח".
ההרצאות עוסקות בממשק שבין המדע ל"כל היתר". התשתית הרעיונית לספר כולו היא הניגוד שבין הגישה האמפירית של המדע - אין דבקים בשום תיאוריה מרגע שהמדידות חדלות מלאשש אותה, הכל מושתת על הנחות שאין לגביהן ודאות נצח, שום רעיון אינו הופך מקודש - לבין הדוגמטיות המקובלת בתחומים כמו דת ופוליטיקה. למוטיב הזה מצטרפים בכל הרצאה לקחים נוספים. ההרצאה הראשונה מתארת כמה היבטים של הפעילות המדעית עצמה, השנייה מציגה את מה שמייחד את מושגי הדת, והשלישית מטפלת ב"סלט" של תחומים לא מדעיים אחרים.
הדגשים בהרצאה הראשונה כוללים כללי זהירות בניתוח תוצאה ניסויית ובהסקת מסקנות סטטיסטיות, ההכרח באובייקטיוויות והדאגה לאי-תלות הממצאים באידיאולוגיה של המדען. ויכוח כזה נטוש בשנתיים האחרונות בין המנהיגות המדעית במדעי הטבע לבין פילוסופים מאסכולת ה"פוסט-מודרניזם", הרואים את המדע כסובייקטיווי. מעניין שפיינמן ראה כבר אז חשיבות בהבלטת אותה אובייקטיוויות. דגש אחר, ההפרדה בין התגלית המדעית, המבטאת את החתירה להבנת היקום, לבין ניצול הממצאים לצורכי מלחמה או שלום. המדען אחראי לחיפוש אחר הידע, ולניצול ממצאיו אחראית החברה וממסדיה הפוליטיים. עוד סימן למדע - "הצנע לכת" כללי. לא רק ש"מוצאנו מן הקוף" אלא שכיום ברור שלנו ולחרקים מוצא משותף - מולקולת הדנ"א, המשותפת לכל החי והצומח על פני כדור הארץ.
ההרצאה השנייה פותחת בביקורת על הקנאות הדתית ועל כל הרע שגרמה במרוצת הדורות. את ההיבט הדתי הוא מחלק לשלוש רמות: הרמה המטאפיסית והדוגמות הקשורות בה, שאותן הוא שולל משום ה"וודאות" הבלתי ניתנת לערעור המאפיינת אותן. רמת המוסר, האתיקה, שהיא חשובה ואין לה בינתיים ביסוס חלופי במדע עצמו, אבל צריך לבססה, כמו המדע, על היגיון אד-הוק של המצבים האנושיים; ולבסוף רמת ההשראה. מחד גיסא, אין בידי המדע יכולת לסתור סתירה מדעית את מציאות האלוהים. מאידך גיסא, פיינמן מעריך שמרבית אנשי המדע אינם מאמינים ב"השגחה" אישית, מתוך התרשמות מממדיו האדירים של היקום ומן התפקיד העלוב שהאדם ואולי החיים בכלל ממלאים בו. שאר ההרצאה מטפלת באמונות הבל, בתחומי הפראפסיכולוגיה, טלפתיה וכד', בהפרכת טיעונים סטטיסטיים שנטענו בנושאים אלה, בפאשיזם ובפראנויות אידיאולוגיות, ובדאגה לדמוקרטיה בעיקר בארצות שיש בהן צבא חזק מן הממסד המדיני ועוד נושאים רבים.
ההרצאה השלישית היא מעין תוספת והמשך לאותם הנושאים. נושא חשוב חדש הוא הצורך בדיווח אמיתי וגלוי ביחס לכישלון זה או אחר של תוכניות החלל האמריקאיות. כעבור כעשרים שנה עסק פיינמן בכישלון כזה של נאס"א, כשמונה כחבר ועדת החקירה הממלכתית בעקבות אסון התפוצצותה של המעבורת צ'לנג'ר. פיינמן אף היה זה שאיתר את הגורם לאסון - גליל אטימה שהיה עשוי חומר המתכווץ בעת שהטמפרטורה יורדת, התכווץ, חדל לאטום ואיפשר פריצת דלק. הממצא הזה, והדרך שבה הדגים פיינמן את התופעה לפני הוועדה ולפני הציבור בטלוויזיה, הוסיפו אז הרבה לפרסומו בציבור שמחוץ לאקדמיה.
ההרצאה השלישית מלאה עוד בעניינים שונים שאין קשר ישיר ביניהם, והם מעין "כל מה שיש לי לומר בנושאים שמחוץ למדע", כולל אפילו הצעה לערוך רפורמה בכתיב הלשון אנגלית, הכל כך לא פונטי, כדי להקל על התלמידים בכיתות הנמוכות בבית הספר. בעניין תקוותיו לגבי שחרור עמים מדוכאים - עוד מימי השתתפותי במאבק הפוליטי בישראל (1992-1979) לא ראיתי מקום להחשיב חשיבות יתר את עמדותיו של מומחה כאשר הן מובעות לגבי תחומים שמחוץ למומחיותו. הדבר יכול להיות מעניין, אך אין ערובה שלא תתגנבנה גם טעויות עובדתיות אל תוך שיקוליו - או שייעלם מעיניו היבט שלם מחוסר ידיעה ישירה של הממצאים. אני מבכר את פיינמן הדן בפיסיקה ובמדע על פיינמן הדן בדיקטטורה או בנושאים כלכליים.
ואף על פי כן, אפשר לציין שבהערותיו נזהר פיינמן בדרך כלל מנקיטת עמדה מעבר להדגשת הצורך בגישה זהירה לעובדות שבאותו תחום.
למי שאינו יכול להתמודד עם הממצאים המדעיים שהוא מעלה, אני ממליץ על קריאת ספרי המדע הפופולרי שלו. אך למי שכבר עשה זאת, או למי שאינו יכול ליהנות ממדע פופולרי, כדאי להכיר את האיש ואת דרך ראייתו את העולם שמחוץ למדע, כבספר זה.

---

ספרו של פרופ' יובל נאמן, "סדר מן האקראי", יצא בסדרת "הקשרים" של הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר

הרהורים של מדען אזרח ריצ'רד פיינמן. תירגם מאנגלית: יונתן פרידמן. הוצאת מחברות לספרות.