פרק א': בימי הביניים

מי היה החוקר שהעריך לראשונה את (סדר הגודל של) המרחק אל הכוכבים הקרובים אלינו? ומי הפריך את התפישה האריסטוטלית שלא ייתכן ריק בטבע ובכך סלל את הדרך להתפתחות המדע המודרני עם ניסוייו של גלילאו? למרבה ההפתעה בשני המקרים מדובר בהוגים יהודים, שתרומתם להתפתחות המדע נשכחה מלב כל. בימי הביניים תרמו הוגים וחוקרים יהודים תרומה נכבדה למדע, שאינה מוכרת כמעט בכלל. בתחום האסטרונומיה והפיזיקה בלט במיוחד פעלו של ר' לוי בן גרשום איש באניול (הרלב"ג, 1288-1344), שפעל באוויניון שבדרום צרפת. מלבד תרומתו הידועה יותר להגות הפילוסופית, הוא פעל כאצטגנין בשירות האפיפיור, בדומה ליוהנס קפלר בשירות הקיסר בפראג ולגלילאו גלילאי אצל דוכס טוסקנה, בערך מאתיים שנה מאוחר יותר. להערכתי, היה הרלב"ג גדול האסטרונומים (ואף אולי גדול המדענים בכלל) של ימי הביניים. הוא היה הראשון להעריך נכונה את סדר הגודל של המרחק אל כוכבי השבת הקרובים (ביחידות של ימינו - עשרות שנות אור); המציא את הסקסטנט, שאותו כינה "מטה יעקב", כפי שאף נקרא בצי הסוחר הבריטי עד תחילת המאה ה-18 ושכלל את הלשכה האפלה (קאמרה אובסקורה), "סבתה" של המצלמה בת ימינו. בניגוד גמור לרוח ימי הביניים, הרלב"ג סירב לקבל דוֹגמוֹת, אלא בחן כל הנחה במכשיריו. על כך נמתחה עליו ביקורת קשה בשני העולמות - עולם היהדות כמו גם עולם האסטרונומיה.

בניסוי מזהיר שערך הרלב"ג ברוחו של עקרון ההפרכה של פופר, הוא עקב במשך חמש שנים תמימות אחר השינויים בזוהרו הנראה של מאדים. על סמך תוצאות מדידותיו הוכיח שאין מִתאם בין השתנות עוצמת הזוהר של מאדים בפועל לבין ההשתנות הצפויה על פי המודל הגאוצנטרי עם האפיציקלים של תלמי (Ptolmaeus), שהיה מקובל אז עדיין. כך הפריך הרלב"ג את המודל הזה וסלל את הדרך לתורתו של קופרניקוס.

בתחום הקוסמולוגיה החזיק הרלב"ג במודל של מצב עמיד, דהיינו של בריאה מתמשכת לעולם. המודל הזה הקדים את תורת המצב היציב שהציעו ב-1948 הרמן בונדי, תומס גולד ופרד הויל, הצעה שננטשה בעקבות גילוי "קרינת הרקע" מן המפץ הגדול, ואת גרסת "היקום האינפלציוני הנצחי" המקובלת כיום, שהציע אנדרי לינדה ב-1986. תפישתו זו, של יקום בלי ראשית ובריאה מתמשכת, עמדה בסתירה גלויה לפשט של התורה וחייבה אומץ לא מבוטל.

בחצי האי האיברי פעלה "שושלת רעיונית" שנפתחה עם ר' אברהם בר חייא הברגלוני (נפטר ב-1136), נמשכה עם תלמידו, ר' אברהם אבן עזרא (ראב"ע, 1089-1164) וקיבלה ממד ממלכתי, כאשר בשנים 1152-1156 הכין בטולדו צוות בראשות ר' יצחק אבן סעיד ור' יהודה בן משה כהן את "הלוחות האלפונסיניים" עבור אלפונסו העשירי מלך קסטיליה. הלוחות האלה נועדו לעקוב אחר תנועת כוכבי הלכת, בעיקר לצרכי התמצאות במסעות ימיים. ה"שושלת" הגיעה לקצה ערב גירוש ספרד, עם ר' אברהם אבן זכותא איש סלמנקה (1452-1515). עוד ראויה לציון עבודתו של ר' חסדאי קרשקש מסרגוסה (1350-1412). בספרו "אור אדוני" הוא יצא נגד התפישה האריסטוטלית שלפיה הטבע אינו "סובל" ריק. הוא הפריך את טיעוניו של אריסטו אחד לאחד ואף הרחיק לכת וטען כי היקום הפיזיקלי כולו שרוי במרחב אינסופי ריק. תפישתו זו השפיעה על ג'ורדנו ברונו ובאמצעותו תרמה במידת מה גם לרעיונו של גלילאו בדבר נפילת גופים בהיעדר התנגדות אוויר, שממנו נסללה הדרך למושג האינרציה ולחוקי ניוטון. אל הרלב"ג וחבריו אשוב בפרק הדן בהתחדשות האסטרונומיה היהודית, הלא היא האסטרונומיה הישראלית בימינו.

אולם במאות ה-17 וה-18 דעך אור המדע היהודי עד כדי אפלה גמורה. מצב הדברים היה כה רע, עד שכאשר קם בשלהי המאה ה-18 הגאון מווילנה, המנהיג הרוחני הגדול בעל הזיקה המוצהרת למדע, וקרא ליהודים לעסוק במדעי הטבע ובמתמטיקה כהשלמה ללימודי התורה, הוא ביקש להקנות לציבור היהודי ידע על תורותיהם של אריסטו ושל אויקלידס ולא על תורות גלילאו וניוטון, אף שהאחרונות היו כבר בנות מאתיים שנה והיו לשם דבר בתרבות אירופה, כיוון שהוא עצמו לא שמע עליהם מעודו.
טבלה אסטרונומית מימי הביניים - תחריט מתכת בעברית

פרק ב' - בעת החדשה

תהליך חזרת היהודים אל המדע החל רק במאה ה-19, וזאת במסגרת התפתחות חברתית שמקורה במהפכה הצרפתית, שעוררה את תהליך האמנציפציה, ובמהפכה המדעית-תעשייתית, שיצרה מכלול עיסוקים חדשים והצמיחה מעמד בינוני של עובדי צווארון לבן, כגון פקידים, מהנדסים, כלכלנים וכד'. היהודים, שעד אז היו מוגבלים למקצועות השוליים כגון רוכלות לסוגיה, השכילו לרכוש אותם מקצועות חדשים, הודות לידיעת קרוא וכתוב, שהעניקה להם עדיפות על אוכלוסיית הרוב.

אולם העיסוק במדעים היה עדיין חסום בפניהם, שכן מינוי אקדמי היה כרוך בהתנצרות מחמת "שבועת אמונים" והנחת יד על הברית החדשה. אמנם במאה ה-20 בוטלו ההגבלות הרשמיות, אולם למעשה במקומות רבים נמשכה האפליה בצורת ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מספר הסטודנטים ממוצא יהודי באוניברסיטאות - הערת העורכים). אוניברסיטאות העילית בארה"ב היו סגורות בפועל בפני יהודים עד לאחר מלחמת העולם השנייה. רק בעת האחרונה התפרסמו הדו"חות של ועדות המינויים שטיפלו, למשל, במינויו של אלברט איינשטיין למשרת פרופסור באוניברסיטת ציריך בשנת 1909, וכן בקבלתו של ריצ'רד פיינמן כתלמיד מחקר לקראת תואר דוקטור בפיזיקה עיונית באוניברסיטת פרינסטון. בשני המקרים הביעו חברי הוועדות דאגה מהיות המועמדים יהודים - "וכידוע יהודים אינם יודעים להתנהג כראוי" - עד שהממליץ הבטיח ש"יהודי זה אינו כיהודים אחרים".

עם כל המגבלות, בעלות אופי אנטישמי מובהק, האוכלוסייה היהודית באירופה וארה"ב התאפיינה במעבר הדרגתי ממקצועות השוליים למקצועות הצווארון הלבן, ובמידה מצומצמת גם למדע. במחצית השנייה של המאה ה-19 אנו מוצאים כבר בתחום הפיזיקה שמות של גדולי הפיזיקה ממוצא יהודי, כמו קארל יקובי, היינריך הרץ ואלברט מייקלסון. האחרון זכה בפרס נובל לפיזיקה ב-1907על ניסיונותיו המפורסמים עם מדידת מהירות האור ב-1880, שמילאו תפקיד חשוב מאוחר יותר לאישור תורת היחסות של איינשטיין.