הערת המערכת: בהוצאה הראשונה והשנייה של פיזיקהפלוס הבאנו במדורו של פרופ' יובל נאמן "פיזיקאים יהודיים" את הכתבה "תרומת היהודים למדעים הפיזיקליים בימי הביניים ובעת החדשה". היא הייתה הראשונה מתוך סדרה שתתפרסם במדור זה. הכתבה בהוצאה זאת עוסקת בלידת הפיזיקה בארץ ישראל, במחצית הראשונה של המאה ה-20. היא מבוססת על החוברת 'מן הקורט ועד לקוסמוס' שנכתבה על ידי פרופסור יובל נאמן ויצאה לאור בהוצאת האקדמיה הלאומית למדעים. זוהי סקירה של תולדות המחקר בפיזיקה מאז תחילת הישוב היהודי בארץ, התפתחותו עם הקמת המדינה ולאחר מכן ועד להישגים האחרונים של פיזיקאים ישראליים, ולאתגרים העתידיים. הסקירה עברה עיבוד והתאמה כמתבקש מפרסום החומר הכתוב באתר אינטרנט.

הקדמה

אבות הציונות שאפו ל"נורמליזציה" של העם היהודי עם שובו לארצו, כלומר לחתך עיסוקים "בריא" ובו משקל נכון לחקלאים ולעובדי כפיים. אך בפועל, אנשי אקדמיה, כמו אהרון אהרונסון הביולוג, חיים וייצמן הכימאי, זליג ברודצקי המתמטיקאי ומהנדסים כפנחס רוטנברג ומשה נובומייסקי, שנמנו עם המנהיגות הציונית, ביחד עם ההכרה של בן-גוריון ואחרים בחשיבות המדע, הביאו לייסודם של מוסדות להשכלה גבוהה ולמחקר מדעי - הטכניון, האוניברסיטה העברית, מכון זיו (מכון וייצמן לעתיד) - במסגרת תכנית "המדינה שבדרך". זאת במידת-מה בניגוד לקריאה אל הנוער לעסוק ב"בניין הארץ", כלומר לפנות אל החקלאות, הבנייה ועבודת כפיים.

אולם מדע אינו נוצר יש מאין, וצמיחתו של ענף מדעי כלשהו בארץ-ישראל המתחדשת הייתה מותנית בדרך כלל בעלייתו ארצה של איש בכיר בתחומו, בכיר לפחות במידה שאפשרה לו לבחור את היעדים להמשך פעילותו ולהעמיד תלמידים. דרך זו היא "בנייה מלמעלה". דרך חלופית וקשה בהרבה - שבכל זאת ננקטה לעתים - הייתה הקמה מתוכננת של הסגל המקצועי הראשון של ענף מדעי ביוזמתו של חוקר בכיר בתחום מחקר קרוב ובניווטו. דבר זה חייב בחירת כמה סטודנטים מוצלחים באותה דיסציפלינה או בשטח מחקר קרוב, טיפול בקבלתם במקומות השתלמות מובילים בתחום הרצוי, שיגורם ללימודים לאותם המקומות לכמה שנים וייסוד מעבדה או קבוצת מחקר בשובם באופן מאורגן ארצה. זאת דרך ה"בנייה מלמטה".

לידת הפיזיקה הניסויית באוניברסיטה העברית בירושלים

בחינת המצב בתחום הפיזיקה והמקצועות הקרובים - מדעי האדמה, מטאורולוגיה, אסטרונומיה - מעלה שמחמת היעדר מנהיגות מקצועית בקרב העולים לא נערך בארץ מחקר בתחומים הללו עד לעליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, שלוותה בפיטורי כל הסגל האקדמי ממוצא יהודי בכל רחבי גרמניה. ראוי לציין כי רק שני חוקרים - המתמטיקאי הדגול דוד הילברט והוגה תורת הקוונטים מאקס פלאנק - חשו חזקים מספיק כדי להביע מחאה. לעומתם היו מתמטיקאים דגולים, כמו לודוויג ביברבאך ואוסוולד טייכמילר, ופיזיקאים חתני פרס נובל, כמו פיליפ לנרד ויוהן שטארק, שבירכו על חיסול "שרץ המדע היהודי".

עם כל זה, בשנת 1924 הגיע ארצה שמואל סמבורסקי (1900 - 1990), מיד לאחר שסיים את עבודתו לקבלת תואר דוקטור בתחום הפילוזופיה של מדעים (בהדרכת תיאודור קלוצה, שם השגור כיום מאוד בפיהם של הפיזיקאים העיוניים - בביטוי 'גישת קלוצה-קליין' - העוסקים בתורת השדות ובחלקיקי יסוד של החומר והקרינה ובאינטראקציות שביניהם). סמבורסקי נאלץ תחילה ללמד מתמטיקה בבתי ספר תיכוניים ולזמן-מה בחר להצטרף לפעילות להדברת הקדחת. בכל זאת, בשנת 1928 נפתחה לפני סמבורסקי האפשרות להצטרף לסגל האוניברסיטה במעמד של 'אסיסטנט בכיר לפיזיקה'. בהזדמנות זו הוזכרה הפיזיקה בפעם הראשונה באופן רשמי בתור דיסציפלינה נפרדת. בגלל היעדר פיזיקאי בכיר ניהל את תהליכי ייסוד המחלקה לפיזיקה באוניברסיטה העברית ראש המחלקה למתמטיקה אברהם הלווי פרנקל, חוקר מוביל בזירה הבינלאומית בתחום הלוגיקה המתמטית. הוא שימש גם דיקן בפועל של הפקולטה למתמטיקה ומדעי הטבע עם הקמתה בשנת 1938.

בתהליך לקחו חלק גם דמויות נוספות: אלברט איינשטיין הוסיף לטפל בהקמת המחלקה לפיזיקה גם לאחר שהסתכסך עם י"ל מאגנס בשנת 1928 וניתק קשריו הרשמיים עם האוניברסיטה העברית. חיים ויצמן שזמן-מה שימש לכאורה דיקן ונועץ תכופות בידידיו ארנסט רתרפורד, הפיזיקאי הדגול, ריכרד וילשטטר מן הכימאים הבולטים בדורו, פאול ארליך מחשובי החוקרים בתחום הביולוגיה והרפואה וליאונרד ס' אורנשטיין שהיה פיזיקאי ניסיוני, תלמידו של הנדריק לורנץ בליידן, ומי שעמד בראש המחלקה לפיזיקה באוטרכט וגם היה מעורב בשלב ההתרקמות הרעיונות בדבר הקמת האוניברסיטה בירושלים כבר בשנת 1913.

אלברט איינשטיין, שזיקתו לאוניברסיטה העברית נמשכה מאז מסע ההתרמה שערך עם ויצמן בארצות הברית בשנת 1921, ומאז הנחת אבן הפינה על הר הצופים בראשית שנת 1923, הוסיף לעקוב אחר התפתחותה האקדמית של האוניברסיטה העברית. עם הרחקת המדענים היהודים מן המוסדות האקדמיים בגרמניה בשנת 1933 ניסה איינשטיין להשפיע על כמה מן החוקרים החשובים שבהם לנסוע לארץ-ישראל. את מסע השכנוע התחיל איינשטיין בבכירים ביותר: פריץ האבר, הכימאי הידוע נכנע ללחציו, אולם נפל למשכב ונפטר 'בדרך אל הארץ'. פרקש, עוזרו העיקרי, אכן עלה ארצה ותרם רבות להקמת אסכולה בכימיה בישראל. בתחום הפיזיקה ניסה איינשטיין לשכנע את מאקס בורן (Max Born) לעלות לישראל ולהקים מכון מחקר עיוני. בחליפת המכתבים ביניהם חושף בורן את חששו שמא רעייתו - שאומנם היא בתו של עורך דין יהודי מפורסם בגרמניה של ויימר, אך בת לאם נוצרייה - תחוש שלא בנוח בירושלים. לעומת זה, הוא נענה בשמחה להצעה לקבל מינוי בבלגרד שביוגוסלביה, אך לבסוף פנה לבריטניה, משבאה הזמנה הולמת.ההתכתבות בין השניים, בנושאי הפיזיקה ובעניינים אחרים, פורסמה במלואה ביזמת בורן.